הטקסט בעברית יופיע בסוף המאמר


Dr. David Graves in conversation with Sigal Tsabari, ahead of her exhibition at Gordon Gallery, October 26, 2017


Transitions 1: Good Morning World

David: Did you have any idea what my first question would be?

Sigal: I didn’t think about it at all.

David: What would you ask?

Sigal: Why “Transitions”? I rarely paint at dusk, when day changes into night. It’s actually when I let go.

David: Isn’t there something magic or mystical in twilight?

Sigal: There is! For me, it comes after a day of very hard work so it’s when I know that the day is coming to an end because I stop painting when I can no longer work in natural light, that is, at dusk. On the other hand, I wake up every morning before sun rise. I greet the rising sun. I really like getting up in the dark. If for some reason I don’t, I have this terrible sense of a missed opportunity.

David: This reminds me of a story about the great British painter Turner, who is rumored to have said on his deathbed “The sun is God.” Is it something like that?

Sigal: No. It comes from a more humble place. The sun isn’t God or what allows me to paint. It’s something between me and the world: I witness a state that exists in the world. I enjoy bearing this witness, it gives me strength.

David: Are you a witness who is about to prepare a testament?

Sigal: Not at all. Like I said, this comes from a very humble place. I witness the rising sun and wonder what kind of light it will produce today. This thought isn’t tied up with thoughts about whether or not it will be good for my painting. I just experience this occurrence; it’s like a ritual. This beauty is of itself.

David: We’ll talk more about beauty in a minute. For now, let’s stay with the notion of the sun as an enabler of something.

Sigal: The absence of sun also enables...I experienced that in Italy this year. It was an attempt that almost knocked me out. At four thirty in the morning I painted a small painting, Terni Lights, in which you can still see the lights of the city below. Them I painted Moonset. Both paintings were made before sunrise, and I couldn’t paint any more that day. A meager hour and a half of mixing paints in the dark completely drained my energy. There was no light, but regardless, what was there was there. 

David: Does it have to do with life and death?

Sigal: It has to do with the amount of beauty that exists in the world…

David: Leave beauty, we’re not there yet!

Sigal: But beauty is the power of light!

David: The power of light can be called “heat” or “radiation.” It can be seen as something that will blister your skin. It can be called “nuclear fusion.”... Calling it “beauty” is a leap we have yet to take. We’ll do it soon; I’m not finished with the first stages of receiving the sun.

Sigal: In greeting the sun I witness a situation according to which the world exists. The sun rising is the expression of the world to which I bear witness without having to do anything. In this respect, traditional “beauty” is of no interest to me. Here in the studio I don’t really see the sun rising, the buildings block the view. I see only its effect. When I go to Jerusalem at those hours I see the sunrise. But I always think that it’s not a sight I would ever paint.

The sunrise itself is not the issue. There is a magical rhythm to the first hour of a new day, when, after the darkness, everything is revealed.


Transitions 2: Doubt that Breeds Beauty

Sigal: In Jewish law, the term “transition” has various meaning, among them the word “doubt”: exactly where does this beautiful hour of dusk belong, to day time or to the night? For me, “transition” does indeed signify doubt. Can I even paint what I seek? Is painting even possible?

David: It sounds as if there’s something impossible here...?

Sigal: Yes, that’s right. That said, when it’s possible, I have a lot of choice. For example, the way I manage the relations between interior and exterior. Let’s say I want your eye to be drawn to the blanket and cushions that are on the couch. This is my daughter’s territory, so seemingly I’m attending to it, even though she’s not there at the moment. Outside, for a fact, stands a huge Jacaranda – all of its seasons are occurring at once: it’s in bloom, full of foliage and naked. It will, however, stay in the impossible outside. I want you to look at my daughter’s blanket, even though she isn’t present and the blanket expresses her. These doubts about what is and what is not, when and where do things belong to, breeds choice.

David: I’m a bit surprised. Historically, the doubt about the ability to paint reality turned modern painting away from the realistic toward the expressionistic (and/or the abstract). Artists such as Henri Matisse and Georges Rouault thought it impossible and penetrated the human inner world and expressed that, instead of trying to capture the unattainable, such as light...

And yet you, stubbornly, insist on being in dialogue with the impossible. What do you find so attractive in this strange interlocutor?

Sigal: Beauty.

David: All right then. Can you explain this beauty?

Sigal: It’s every nuance, big or small, on which the light falls some way or another; that is within “complete air,” seeing as air is the only thing common to everything. The air in the living-room among the candlesticks and the bookshelves, in endless streets outside, this air that includes everything and is shared by all produces a certain kind of beauty that I can experience through the medium of painting – drawing, colors and light. 

David: You’re actually talking about some kind of harmony; harmony that comes from the completeness of all those included in the scene.

Sigal: Yes, and they’re all speaking their existence and declaring their presence. Their actual presence creates a type of harmony and my role is to bring it to a viable visual state. This viable visual state doesn’t always come into being according to the way light falls on the candlesticks. It’s not so.    

David: If so, this beautiful harmony is formed from the actual existence of all the participants in the full arrangement, in the air. Are all the participants in the scene performing their correct role?

Sigal (Laughing): They keep asking me that exact same question!


Transitions 3: Between Italy and Israel

David: Nevertheless, is this the beauty you try to capture in painting? Do you want to convey it to the viewer?

Sigal: I think so. The series of small paintings I made in Italy sharped this issue very much. They were made at twilight, at the exact impossible moment. The fact that they’re such small scenes, that the situations they depict are simple, helped me better understand painting itself.

After a full day of work, when my palette is loaded in various grays from endless mixes, when I am about to collapse, the light disappears fast. This is, in fact, the time in which everything clarifies. When I need to capture a certain situation at dusk, in ten minutes, I know in advance what type of tension I’m entering, and this is very significant. At that twilight hour, the situation is much more extreme than it is at any other time of the day. No one second is like another.

David: Let me understand… Physically, you stand there at the ready, palette in hand, waiting for the right moment.

Sigal: Like a hunter. This experience of catching an entire situation in one moment and in such a small format sharpened my understanding of creating much large and more complex paintings. The twilight paintings, however small, helped me reconnect with the “larger understanding.”

David: Nice! What about the transition Italy-Israel? I mean the Italian sun in contrast to the Israeli sun?

Sigal: The Italian sun isn’t only the physical sun; it’s also the light of a painterly tradition. Over the last years I have been traveling to Italy in the summer to paint, study, and teach. At the beginning I was somewhat amazed by everything. I didn’t understand why my paintings were coming out so muddy. But there I was, in a place where you can go see Piero della Francesca in Florence every Thursday, and stand in the spot where Corot stood and painted. From then on I could no longer disconnect the things. I am fortunate to have stood there. I am part of a tradition. With time, I began to understand Italian light, including the light of traditional Italian painting. This understanding allows me more options here, in my light.

David: We have here a curious phenomenon: if we presume there’s a painter in Italy who wakes up every dawn to welcome the sun and experience the revelation of the new day at first light, she’s doing exactly what you are, but seeing something very different. That’s because the light that reveals your world here in the country and the light that reveals hers in Italy, isn’t the same light. Astronomically, it’s the same sun, but definitely not the same light…

Sigal: Absolutely! A different light illuminates a different world.


Transitions 4: Outward In

Sigal: A simple thing like putting a large window in my living-room balcony, and the way in which the outside suddenly enters the house, I just knew I had to paint it. But how do you even paint something like that, especially when it’s constantly changing? So transition came to be also between the windows, when the outside comes to our windowsill and we can look at it, like a painting, from side to side. The windowpane, like a painting, is two-dimensional, yet it allows movement in and out, whereas a painting offers only an illusion of that movement.

David: That’s fascinating because it explains why I was surprised when I saw the large painting downstairs. I’m used to looking inside out and here something else happened to me. I believe every landscape painter thinks in terms of inside out. The painter always stands in the landscape and gazes out at the world, and the painting stands with its gaze outward. In most cases the viewer also sees it so, looking at a landscape painting as if looking out of a window. The landscape’s center of gravitation is out there; the landscape determines what appears in the painting – for example, a country path with trees on either side. However, your direction is opposite, outside in, and the logic changes. The decision is in relation to what enters the painting and it’s very dominantly yours to make and not something dictated by external reality.

If we return to the first aspect of transitions, “good morning world,” you go outside at dawn to greet your impossible interlocutor and experience the revelation it brings onto the world, and then you say to it: “I can do nothing about you being an impossible interlocutor, one I will never be able to capture, but I am now entering my world, and I will decide how much of you to include in it…”

Sigal: That’s true, but also, the gaze inside out exists all the time because the outside is very powerful. The light is there, outside, and it pulls you to it, regardless.

David: Absolutely! Our native sun hits the noble buildings of Rishon Lezion in all its shining glory. Israel is at its best out there, and then, bam! I notice the reflection of the view on the glass of the painting on the left wall. I return to the “view” and bam! There’s the sky – on the glass of the living-room table! You’ve pulled me back in. and so it was along the entire panorama. I look beyond your living-room window, but my eye doesn’t stay there, it always returns to the “actors” of your inner world.

Sigal: That’s one of the things that amaze me about Antonio Lopez Garcia – he will always take you back to that moment, that situation. He himself will spend 20 years working on the moment, but you’ll always return to it and experience it as one moment. Similarly, I want you to experience the movement “outside in” each time anew. In the large painting it’s also expressed physically: one! Two! Three!  You pass graphic “transitions” between three rectangles, and all the while your moving direction is outside in.  

David: You pull the viewer into the area of your jurisdiction, outside in, into the world wherein you decide. And now I also understand something important you told me in a conversation we had a year ago, that you actually invent the reality of the worlds you paint. And yet, you invent in a way that seems so...should we call it “real”?

Sigal: Truth is perhaps the initial generator. Truth makes me want to do something significant. But it isn’t enough. A good example is the Jacaranda growing in the school yard. In truth there is a tree there; it grows; it changes with the seasons. That’s the truth. But I decided, because I decided, that in my painting the tree will appear in all of its seasons at once. That’s no longer the truth, but the point of departure was.

David: I imagine you stepping out on the balcony every morning just before dawn, to greet the representative of the “truth that is out there,” the sun. And then, you enter the house, “the truth that is in here.” You enter a structure that is an entire world: cultural, spiritual, emotional and intellectual. And you represent it. So, in my mind’s eye, the sun, the representative of “the truth out there,” is in vital dialogue with you, the painter, the representative of “the truth within,” and the painting is the negotiation table.

Finally, in the confrontation between the “truth outside” and the “truth within,” how would you like to direct your efforts?

Sigal: Never stop being in the space between them.  



"בין השמשות"

ד"ר דיויד גרייבס משוחח עם סיגל צברי, 26.10.2017, לקראת פתיחת תערוכתה בגלרית גורדון


בין השמשות 1: בוקר טוב עולם

דיויד: מה חשבת תהיה השאלה הראשונה שאשאל?

סיגל: לא חשבתי בכלל.

דיויד: אם היית במקומי, מה היית שואלת?

סיגל: למה "בין השמשות"? שכן, אני כמעט ולא מציירת בשעה הזו. זו בעצם השעה שאני מרפה.

דיויד: אין משהו מאגי או מיסטי בין ערביים?

סיגל: יש! אבל בשבילי זה כבר אחרי יום שלם של עבודה קשה ביותר, זו השעה שאני יודעת: "אההה, אנחנו בסופו של יום!"  אני מסיימת לעבוד כשהשמש כבר לא מאפשרת, שזה בין השמשות. לעומת זאת, אני קמה לפני השמש... כל בוקר, אני מקבלת את פני הזריחה. אני קמה בחושך, אני אוהבת את זה מאד. וכשאני לא מצליחה לקום לפני השמש, אני מרגישה החמצה נוראה.

דיויד: הנה אסוציאציה: מספרים שהאמן הבריטי הדגול טרנר אמר על ערש דווי: "השמש היא אלוהים". זה משהו כזה?

סיגל: לא. זה בא ממקום צנוע יותר. השמש היא לא אלוהים, או מה שמאפשר לי לצייר. זה משהו ביני לבין קיום העולם: אני עדה של מצב שמתקיים בעולם, ואני אוהבת להיות עדה למצב הזה, זה נותן לי כוח.

דיויד: את עדה שהולכת להכין עדות?

סיגל: בכלל לא. כפי שאמרתי, ממקום קטן – אני עדה לבואה של השמש, ותוהה איזה סוג של אור היא תניב היום? אני לא חושבת כך כי אני תוהה אם זה יהיה טוב לציור או לא. אני פשוט חווה את האירוע הזה, כמו טקס, היופי הזה הוא עצמאי.

דיויד: עוד נגיע לעניין ה"יופי". בינתיים, נשאר באזור של "השמש כמאפשרת משהו"...

סיגל: גם העדר השמש מאפשר... היה לי ניסיון כזה השנה באיטליה, ניסיון שכמעט מוטט אותי. בארבע וחצי לפנות בוקר ציירתי, ציור קטן בשם "אורות טרני", שעדיין רואים את האורות של טרני למטה, ואחר כך ציירתי את "שקיעת הירח". ציירתי אותם לפני הזריחה ולא יכולתי לצייר יותר באותו יום. שעה וחצי אומללות כאלה, שערבבתי צבעים בחושך, גזלו לי את האנרגיה של כל היום. לא היה שם אור. אבל בכל זאת, מה שהיה שם היה.

דיויד: קשור לחיים ומוות?

סיגל: קשור יותר לכמה יופי יש בעולם...

דיויד: עזבי יופי, עוד לא הגענו לשם!

סיגל: אבל היופי זה הכוח של האור!

דיויד: לכוח של האור אפשר לקרוא 'חום', אפשר לקרוא לו 'קרינה', אפשר להתייחס אליו כאל משהו שיגרום לך לשלפוחיות על העור, אפשר לקרוא לזה 'היתוך גרעיני'... לקרוא לזה 'יופי' זו קפיצה שעוד לא הגענו אליה. עוד נעשה את זה. עוד לא סיימתי עם השלבים הראשונים של קבלת פני השמש.

סיגל: כשאני מקבלת את פני הזריחה, אני עדה למצב שעל-פיו מתקיים העולם הגדול. זריחת השמש היא ביטוי של העולם, ואני עדה לכך מבלי לעשות דבר. ובהקשר הזה, מקום של "יופי" מסורתי, זה דווקא מקום שאני לא רוצה להיות בו! פה בסטודיו אני לא ממש רואה את הזריחה, הבניינים מסתירים, אז אני רואה רק את מה שהיא פועלת. אבל, כשאני עולה לירושלים בשעות האלו, למשל, ואני ממש רואה את הזריחה, אני חושבת לעצמי "בכלל לא הייתי מציירת דבר כזה!"

הזריחה עצמה זה לא העניין. אבל כשהכל מתגלה אחרי חשכת הלילה, יש מין קצב קסום של השעה הראשונה של יום חדש.


בין השמשות 2: הספק שמוליד את היופי

סיגל: בהלכה היהודית, לביטוי 'בין השמשות' יש פירושים רבים, ביניהם המילה 'ספק': לאן בדיוק שייכת השעה היפה הזאת בין השמשות? ליום? ללילה? 'בין השמשות' אכן מבטא בשבילי את הספק. האם אני יכולה בכלל לצייר את מה שאני מחפשת? האם בכלל אפשר לצייר?

דיויד: זה נשמע שיש פה משהו בלתי-אפשרי...?

סיגל: נכון. אני מודה.

אבל, כשזה בלתי-אפשרי, יש לי המון בחירה. כמו, למשל, האופן שבו אני מנהלת את הדיאלוג בין פנים לחוץ. למשל, אם אני רוצה למשוך את העין אל השמיכה והכריות שעל הספה. זו הטריטוריה של בתי, אז אני כאילו מתייחסת אליה, גם והיא נעדרת מן המקום כרגע. אמנם בחוץ מתפרש לו עץ הסגלון הגדול – העץ הזה הוא כל העונות ביחד. הוא גם פורח, גם עמוס עלוה, גם עירום, אבל הוא ישאר שם בחוץ בלתי-אפשרי, ואני עדיין ארצה שתסתכל על השמיכה של בתי שאיננה שם, והשמיכה מבטאת אותה. מתוך הספק הזה של מה ישנו, מה איננו, מתי ולאן זה שייך, מתוך עצם הספק נולדת הבחירה.

דיויד: אני קצת מופתע. היסטורית, הספק הזה, האם בכלל ניתן לצייר את הריאליה, הוביל את עולם הציור המודרני להתרחק מן הריאליסטי, וללכת לכיוון של הציור האקספרסיוניסטי (ו/או המופשט). כלומר, אמנים כמו  מאטיס ורואו הבינו שאי-אפשר, אז התכנסו אל עולמו הפנימי של האדם, ונתנו לו ביטוי, במקום לנסות לתפוס משהו שאי-אפשר לתפוס, כמו אור...

ובכל זאת, באופן עיקש, את מנהלת דיאלוג עם בן-שיח בלתי אפשרי...? מה כל כך מושך אותך בבן-השיח התמוה הזה שאת כה מתעקשת?

סיגל: היופי.

דיויד: טוב, אז הנה הגענו אליו. את יכולה קצת להסביר לי את היופי הזה?

סיגל: זה כל נואנס, גדול או קטן, שנופל עליו האור בצורה כזו או אחרת, שנמצא בתוך "אויר שלם", שכן האויר זה הדבר היחידי שמשתף את הכל. האויר שבסלון בין הפמוטים לבין הארון הפתוח של הספריה לבין אינספור רחובות שם בחוץ, האויר הזה שמשתף ומשותף לכל מניב סוג מסוים של יופי בעיניי, שמתוך המדיום של ציור – רישום, צבעים, אור – אני מסוגלת לחוות אותו.

דיויד: אז את בעצם מדברת על סוג של הרמוניה, הרמוניה מתוך שלמות, של כל המשתתפים בסצנה.

סיגל: כן, ושכולם מדברים על קיום שלהם, הם מכריזים על נוכחותם. עצם נוכחותם של הדברים יוצרת סוג של הרמוניה שהתפקיד שלי הוא להביא את זה למצב ויזואלי אפשרי. הויזואלי האפשרי לא תמיד מתקיים על פי "האם האור נופל נכון על הפמוט או לא". זה לא כך.

דיויד: אם כן, המצב ההרמוני היפה הזה מתקיים מתוך עצם קיומם של כל המשתתפים במערך השלם הזה, באוויר הזה, ונשאלת השאלה "האם כל המשתתפים בסצנה משחקים את התפקידים הנכונים שלהם?"

סיגל: (בצחוק גדול) הם שואלים אותי כל הזמן את השאלה הזאת!


בין השמשות 3: בין איטליה לישראל

דיויד: ובכל זאת, את היופי הזה את מנסה לתפוס בציור? את רוצה שהוא יעבור לצופה?

סיגל: אני חושבת שכן. סדרת הציורים הקטנטנים הללו שעשיתי באיטליה, חידדה לי את הענין היטב. הם נעשו בין השמשות, ברגע הבלתי-אפשרי ממש, ובכך שהם סצנות כל כך קטנות, שהמצבים בהן יחסית פשוטים, זה עזר לי להיטיב להבין את עצם הציור.

לאחר יום שלם של עבודה, כשהפאלטה שלי עמוסה בגוונים אפרוריים מאינספור ערבובים, כשאני על סף קריסה, האור הולך ונעלם במהירות, זה דווקא הזמן שבו הכל מתבהר. כשאני צריכה לתפוס מצב מסוים בדמדומים, תוך 10 דקות, אני יודעת מראש לאיזה סוג של מתח אני נכנסת, וזה מאד משמעותי. בשעה הזאת, של בין השמשות, המצב קיצוני יותר מאשר בשאר היום, אין שניה אחת שדומה לאחרת.

דיויד: רגע, רגע... פיסית, את עומדת שם דרוכה עם הפאלטה ביד ומחכה לרגע הנכון?

סיגל: ממש כמו צייד.

וההתנסות הזאת בלתפוס מצב שלם ברגע אחד ובציור כה קטן, חידדה לי את ההבנה של יצירת ציורים הרבה יותר גדולים ומורכבים. ציורי בין השמשות, כמה שהם קטנים, עזרו לי להתחבר בחזרה ל"הבנה הגדולה".

דיויד: יפה! ומה עם בין השמשות איטליה-ישראל, כלומר, השמש האיטלקית לעומת השמש הישראלית?

סיגל: השמש האיטלקית היא לא רק השמש הפיסית, זה גם האור של מסורת ציורית. בשנים האחרונות אני נוסעת לשם בקיץ לצייר, ללמוד וללמד. בהתחלה, הייתי אכן קצת המומה מכל הענין. הייתי מציירת ולא מבינה למה יוצא לי בוץ כזה? אבל, הייתי במקום הזה, שאפשר ללכת לראות את פיירו דלה פרנצ'סקה בפירנצה ביום חמישי, וביום אחר אני עומדת במקום שקורו עמד וצייר, אז אני כבר לא יכולה לנתק את הדברים, אני זכיתי לעמוד שם, אני חלק מהמסורת. עם השנים אני מרגישה שהתחלתי להבין, והבנת האור האיטלקי, כולל הבנת האור של הציור האיטלקי המסורתי, נותן לי יותר יכולות פה, באור שלי.

דיויד: אז יש כאן תופעה מסקרנת: אם נניח שיש ציירת באיטליה, אשר קמה כל בוקר בזריחה כדי לקבל את פני השמש, ולחוות את ההתגלות של היום החדש באור הראשון, היא עושה בדיוק מה שאת עושה, אבל רואה משהו מאד אחר. שכן, האור שמגלה את העולם שלך כאן בארץ והאור שמגלה את העולם שלה שם באיטליה, זה לא אותו אור. אולי אותה שמש מבחינה אסטרונומית, אבל בהחלט לא אותו אור...

סיגל: בטח! אור אחר, מאיר עולם אחר.


בין השמשות 4: החוצה פנימה

סיגל: דבר כה פשוט כמו הכנסת חלון גדול – שמשה – במרפסת של הסלון שלי, והאופן שבו החוץ נכנס פתאום פנימה. היה ברור לי שאני חייבת לצייר את זה. אבל איך בכלל מציירים כזה דבר, ובמיוחד כשהוא משתנה כל הזמן? כך שבין השמשות הוא גם בין החלונות, אשר החוץ נכנס לנו בעדן, ואנחנו יכולים לבחון אותן, כמו ציורים, מצד לצד. השמשה, כמו הציור, היא דו-מימדית, אבל מאפשרת את התנועה החוצה פנימה, בעוד הציור מאפשר זאת כאשליה.

דיויד: זה מרתק, כי זה מסביר מדוע אני הופתעתי כשראיתי את הציור הגדול למטה. אני רגיל להסתכל פנימה החוצה, ופה קרה לי משהו אחר. נראה לי שכל צייר נוף חושב במונחים של פנימה החוצה. הצייר עומד בנוף, ומסתכל החוצה אל העולם, והציור מכוון עם המבט כלפי חוץ. גם הצופה, באופן סטנדרטי, רואה זאת כך, ומסתכל על הציור של הנוף כמו שמסתכלים דרך חלון החוצה אל הנוף. במקרה כזה, מרכז הכובד הוא בנוף שם בחוץ, הנוף יותר קובע מה יופיע בציור – שביל עפר עם עצים משני הצדדים. אבל, הכיוון שלך הפוך, הוא החוצה פנימה, וההיגיון משתנה. ההחלטה היא ביחס למה נכנס לציור והיא באורח דומיננטי שלך, ולא של המציאות החיצונית.

כלומר, אם לחזור לאספקט הראשון של "בוקר טוב עולם", את יוצאת החוצה בזריחה לקבל את פני בן-השיח הבלתי-אפשרי שלך ולחוות את התגלות העולם על-ידו. ואז את אומרת לו: "מה לעשות שאתה בן-שיח בלתי-אפשרי ואני לעולם לא אוכל לתפוס אותך, אבל אני עכשיו נכנסת לעולם שלי, ואני אחליט עד כמה אתה נכנס..."

סיגל: זה נכון. יחד עם זאת, אבל, המבט פנימה החוצה מתקיים כל הזמן. כי לחוץ יש כוח, האור שם בחוץ, והוא מושך אותך בכל זאת.

דיויד: לחלוטין! האור הצברי שלנו מכה בבנייני ראשון לציון האציליים במלוא הדרו, ישראל במיטבה שם בחוץ, ואז הופ! אני שם לב להשתקפות של הנוף בזכוכית של התמונה שעל הקיר משמאל. חוזר ל"נוף" והופ! הנה השמיים – בפלטה של השולחן הסלוני! משכת אותי חזרה פנימה. וכך היה לאורך כל הפנורמה. אני מסתכל מבעד לשמשה בסלון שלך, אבל העין לא נשארת שם, היא תמיד חוזרת אל "השחקנים" שבעולם הפנים שלך.

סיגל: זה אחד הדברים אשר הדהימו אותי אצל אנטוניו לופז גרסיה – הוא תמיד יחזיר אותך לאותו רגע, לאותה סיטואציה. הוא עצמו יעבוד על הרגע הזה 20 שנה, אבל אתה תמיד תחזור אליו ותחווה אותו כרגע. בדומה, אני רוצה שתחווה כל פעם מחדש את התנועה "החוצה פנימה". במקרה של הציור הגדול זה מתבטא גם באורח פיזי: טק! טק! טק! אתה עובר 'בין השמשות' באופן גרפי אתה עובר בין שלושה מלבנים. ואתה עובר החוצה פנימה כל העת.

דיויד: את מושכת את הצופה אל תוך תחום השיפוט שלך. מן החוץ פנימה, אל העולם שבו את מכריעה. ועכשיו אני גם מבין משהו חשוב שאמרת לי בשיחה לפני שנה, וזה שאת המציאות של העולמות שאת מציירת את בעצם ממציאה.

ובכל זאת, את ממציאה בצורה באורח שנראה כל כך... הנקרא לזה "אמיתי"?

סיגל: האמת היא אולי המנוע הראשוני, כי האמת היא זו שתגרום לי לרצות לעשות משהו משמעותי.

אבל זה לא מספיק. דוגמא מצויינת זה עץ הסיגלון שצומח בחצר בית הספר. אז האמת זה שיש שם עץ. הוא צומח. הוא עובר את עונות השנה. זו האמת. אבל החלטתי, כי החלטתי, שאני רוצה את כל העונות של העץ ביחד בציור שלי. אז, זו כבר לא האמת. אבל נקודת המוצא היתה האמת.

דיויד: בעיניי רוחי, אני רואה אותך יוצאת אל המרפסת כל בוקר לפני הזריחה, לקבל את פני הנציג של "האמת אשר שם בחוץ", השמש. ואז, את נכנסת הביתה, אל "האמת אשר כאן בפנים". אל הבניין שהוא עולם ומלואו. העולם התרבותי, הרוחני, הרגשי כמו גם האינטלקטואלי, ואת הנציגה שלו. כך, בעיניי רוחי, השמש, נציג "האמת אשר שם בחוץ", מנהל דיאלוג חיוני איתך, הציירת,, נציגת "האמת אשר כאן בפנים". והציור הוא שולחן המשא ומתן.

שאלה אחרונה: בהתמודדות בין "האמת אשר שם בחוץ" לבין "האמת אשר כאן בפנים", איך היית רוצה לכוון את מאמצייך?

סיגל: לא להפסיק להיות על המתח שביניהם.